לונה-פארק (funky town)

עד סוף כיתה ח’ גרתי עם אמא שלי בצהלה, חמש דקות מהלונהפארק, ובקיץ האחרון שלנו שם, לפני שעברנו לכפר בלום, החור שאמא שלי גדלה בו, היינו הולכות, אני ושתי החברות הכי טובות שלי, כל שבת אחר הצהריים ללונהפארק. זה היה הבילוי שלנו. היינו מתחילות ישר בשני סיבובים ברכבת הרים (היחידה שהיתה אז..) בשביל לצרוח כמו שצריך, ואז מסתובבות קצת ביחד, אוכלות צמרגפן מתוק, ומתפצלות, כל אחת למתקן שלה. אחת מהן היתה דלוקה על הכסאות המעופפים, השניה על המפעיל של המכוניות המתנגשות, ואני, אני אהבתי את הט-ג-דם, מתקן עגול שכל מה שיש בו זה ספסל אחד על ההיקף שלו, לא חוצצים ולא חגורות, רק מעקה, מאחורה, שכדי להחזיק בו צריך להרים את הידיים למעלה, ליד הראש, וחייבים להחזיק, כי הדבר הזה גם מסתובב וגם מיטלטל במהירויות משתנות וכיוונים משתנים. הייתי עולה עליו לשעה לפחות, סיבוב אחרי סיבוב, וכל אותה שעה, בריפיט, הלהיט של הקיץ ההוא, וונט יו טייק מי טו, שוב ושוב, וכולם מיטלטלים ונזרקים מצד לצד בפראות וצורחים וצוחקים וצועקים, ומדי פעם, כשממש צפוף, איזה בן היה מתיישב על ידי, קרוב, ומדי פעם, בשינויי כיוון ומהירות היינו נזרקים ומיטלטלים אחד כנגד השניה, או שהזרוע שלו היתה מחליקה, בטעות או שלא, ומשתפשפת בחזה שלי, שבקיץ ההוא תפס נוכחות, כמו שאמא שלי היתה אומרת, וכל אותה שעה, עם הידיים מחזיקות חזק במעקה מעלי והחזה שלי מתוח וחשוף למגע, הייתי מייחלת לאותו חיכוך.

בשבת האחרונה לפני המעבר מי שהתיישב לידי בט-ג-דם היה ט’ניק אחד, שבחיים לא דיברתי איתו, אבל ראיתי אותו כל הזמן, מאלה שהייתי שומרת מהם מרחק, ליצן על חשבון אחרים, לפעמים, ולא חשבתי שהוא בכלל יודע איך קוראים לי אבל כשהוא התיישב הוא חייך ואמר הי נגה, אז אמרתי הי יונצ’יק, (יונצ’יק, לא יוני, כי ככה כולם קוראים לו וזה היה יותר מוזר לקרוא לו יוני מיונצ’יק..) ובגלל שהיה נראה לי שהוא מחכה שאני אגיד עוד משהו הוספתי – שבוע הבא אני עוברת לכפר בלום. הוא שאל איפה זה ועניתי בשומקום, ואז הט-ג-דם התחיל לרקוד, עם הפאנקי-טאון שלו, והחזקנו חזק במעקה וצרחנו, ונדחקנו, ירך לירך, צד לצד, עד סוף הסיבוב.

בסוף הסיבוב, שבמילא היה האחרון במבחינתי, לא הלכתי ישר למראות המצחיקות, שם היינו תמיד נפגשות אחרי שעה, הלכתי עם יונצ’יק למאחורי המתקן ונתתי לו לגעת לי בחזה, מעל החולצה, ואז מתחת, ואז מעל המכנסיים, אבל לא מתחת, וגם אני נגעתי בו מעל המכנסיים, בהתחלה רק הנחתי את היד, ואז הוא הניח את היד שלו על היד שלי ולחץ, ובאותו זמן גם לחץ קצת עם היד השניה, על המכנסיים שלי, וחייך, ואני גם חייכתי. לא התנשקנו, רק קצת, בהתחלה, עמדנו אחד מול השניה והסתכלנו בעיניים, הוא שפשף ואני שפשפתי, בהתחלה עם היד שלו על שלי, עד שתפסתי, ואז הוא חזר איתה לחזה וזה היה כמו נס, כי חיכיתי לזה מהרגע שהוא עבר למכנסיים.

זה לא לקח הרבה זמן, אני יודעת כי פאנקי-טאון התנגן רק פעם אחת. הוא גמר, ואז עצר, הוא אמר תעשי חיים בכפר בלום, והלך, ואני הלכתי למראות, ולא סיפרתי שום דבר, ואחר כך בבית אוננתי ודמיינתי אותו, על התחתונים, ומתחת, וקצת בכיתי אבל באמת שמחתי שאני לא אראה אותו יותר אף פעם, ושמחתי יותר שאני לא מגיעה לשומקום בלי שום ניסיון עם שום בן. ועד היום, כשפתאום משמיעים ברדיו פאנקי-טאון, אני חייבת לאונן.